עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
כבר 16 , גיל החיים
עם שמלה אדומה הרוסה ושיער פרוע
מחכה לחזור לעצמי..
חברים
m1212זוהרAnglic ♥♥♥מימיRainמאיה נוימן
עדן מאיראפרתDarkEagleangelMeshi
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
החיים הם כמו בומרנג
04/04/2014 16:58
מישהי שונה אוליי
אוף.. אני לא יודעת מה לעשות... איבדתי את זה, איבדתי המון, התרחקתי, נעלמתי, למדתי, חזרתי.. 
הכל כדיי לא לחוות שוב, לא לחזור כמו גלגל, על אותו הסיפור... כי מה הטעם שהוא אוהב אותי ואני אוהבת אחר, והאחר אוהב אותה, והיא אוהבת אותו... 
אהבה, דבר מסובך, אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה... אנשים יוצאים במרדף אחר אהבה, אחר מישהו לחלוק איתו, לשתף אותו ולאהוב ולהיות נאהב על ידו....
אבל למה? דווקא במקום המשחרר שאליו ברחתי, קוראים בו אותם דברים שמהם הלכתי.. 
אירוניה.. החבר הכי טוב שאוהב את החברה, החברה שאומרת שננסה כי לא רוצה לאבד, החברה הטובה שנפגעת בלי סיבה ולא מצליחה לדבר, לפתוח.. דווקא אותו בקבוק משחרר , שהיה אמור להבריח ממני את כל הצרות הביא אותן אליי יותר מהר..
אזלא. אולי אני שיכורה ואולי אני רוצה לעשן, אולי אני מרגישה שבאל ילעשות משו ממש מטומטם אבלאני לא יכולהלוותר על עוד חברות כזו.. כי אם נפגעים ונפגעים, לא יקרה משהו טוב, ובסוף אני אסגר.. .אי אפשר ככה.. להמשיך ולהמשיך ולקוות לטוב, דברים משתנים , אבל למה אמרתי לא, ולמה אמרתי כן.. זה משנה את כל המצב, ואי אפשר לחזור לאחור... 
והוא, אותו אחד שפתח את התיבה הזו, רוקד לו שיכור וחסר דאגות בתחתונים , מתלבש חזק על הילדה שהכי חשובה לי בעולם.. והיא מצידה, בעזרת המשקה המופלא , שופכת ושופכת ושופכת, הכל. דווקא להוא שאני הכי לא רוצה שיידע... 
חחח האירוניה, ועלי עוד כועסים שאני שיכורה.. 
מה שכן, החיים הם כמו בומרנג, קרמה, כל השטויות האלו.... אבל כנראה שבאמת יש אמת
0 תגובות
מי אני ?
24/02/2014 19:10
מישהי שונה אוליי
מי אני ? אני כבר לא יודעת .. 
איבדתי את זה.. את מי שאני.. את הילדה הטובה והאוהבת שהייתי, שיודעת מה נכון ועושה את זה.. 
אותה ילדה שהלימודים כן חשובים , אותה ילדה שלא תשתה, ילדה היושר חשוב לה , וההורים הם הכל .. 
הילדה ששומרת על עצמה ולא נותנת לאנשים להרוס, זאת עם העקרונות שלא נשברים. שמכבדת את הגדולים והמשכילים ממנה, 
יודעת מה היא שווה ולא מקבלת פחות, שלא מחפשת קיצורים ומוותרת לעצמה... 
לאן היא נעלמה? 
צללים... אני רואה כאן רק צללים... כל השנה הזו עברה לה כמין חלום.. לא מאמינה שתכף נגמרת השנה, עברנו כבר את האמצע.. 
לא זוכרת כבר מה היה, חיה את הרגע.. אבל זה נכון ??? 
כן, אני מניחה שאני נהנת יותר, נותנת ליותר להכנס, אבל יחד עם זה, לא מכניסה דבר... 
אבל זה שווה את זה? אני שונה.. 
כבר לא מי שהייתי... 
לא מכירה את אני החדשה, עדיין לומדת אותה.. זאת הלא פתטית , שיודעת מה היא עושה (או לפחות חושבת ככה....) 
זאת עם הביטחון (או שככה מראה לכולם), עם החברים החדשים והנוצצים, שלא שמה על הקודמים, שיודעת להנות (כי טיפשות נהנות יותר..) 
שלא דואגת לעצמה, לא איכפת לה שכולם לוטשים מבט בחזה שלה, זאת שמחליפה את החברים שדאגו לה ומשופרים מהם, כאלו שלא ממזמזים אותה.. 
השתניתי.. אני כבר לא מכירה אותי... המורים, הם רק ליצנים, ההורים הם רק בייביסיטר דפוק... 
ומה זה להיות עם בחור בן 20 שרק רוצה סקס, זה כלום... 
אז זהו... שלא . תפסיקי לשקר לעצמך... תחזרי למוטב, תפסיקי לשתות, תפסיקי להבריז, תתייחסי יפה ותכבדי, תעריכי את האנשים שאת הכי חשובה להם בעולם, תעניקי את מה שאת מקבלת, תקשיבי לאחרים אבל אם זה תדעי מה הוא שקר מוחלט, תשקיעי ואל תוותרי לעצמך(גם כשזו הדרך הקלה).. 
תפסיקי לצחוק על ילדים מסכנים ופתטיים ותזרקי עליהם את אותו חוטיני אדום, תתיחסי יפה לאנשים, כי גמלהם יש רגשות, תפסיקי להתעלל במחנך שלך, כי הוא גם בנאדם... 
אבל מה אני יכולה לומר, קל לומר קשה לעשות... 
ולחשוב שלזה הפכתי בכמה חודשים מסכנים ומהירים שחלפו להם.. פתחתי תיבת פנדורה, ואי אפשר לסגור אותה.. 
מהר מהר
לפני שתעשי נזק בלתי הפיך  , לפני שיחשבו שאת הנותנת הזאת שאפשר לנצל, 
לפני שתעשי לעצמך שם של מורדת נעורים או אחת שאיבדה את הדרך.... 
מה לעשות ? ? ? אני כבר לא יודעת... 
מנסה להפסיק, אבל זה קשה יותר ממה שחשבתי, אי אפשר לרדת מהרכבת הזו... 
אז זהו... אני מנסה בדרכי שלי.. לאט לאט, לחזור למוטב, לחייך יותר, להנות כמו שילדות טובות יודעות (חח למרות שאני כבר לא יודעת מה זה אומר) לתת לאנשים לעזור לי.. 
ולא לתת לו, לאותו אחד שחוזר ומופיע, ולבוא ולהרוס את כל מה שבניתי בזמן הזה, תחושת הביטחון המזוייפת, שאני יכולה הכל... 
וככה הוא בא והורס סיכויים לאהבה חדשה, לחזרה למוטב. בעזרת כמה מילים קצרות וכואבות... מרסק את הכל, כי אינמה לעשות, הוא היחיד שיודע איך להגיע אליי..... 
ונמאס לי ממנו, אני לא יכולה. 
הוא כבר לא חלק מהחיים שלי. אבל פתאום אני מרגישה שהכל חוסר על עצמו, המעגל מתחיל מחדש.... חזרתי לדבר עם ההוא, הבוגד, אבל לשני כבר לא איכפת, והחבר הטוב שעזר הפך להחיות מטריד מינית שאני מנסה להתחמק ממנו, והחברים החדשים לא מכירים אותי ככ טוב, הם לא יודעים מי אני... ואיך אני באמת, מתחת לפני השטח... 
אז למה אני לא מצליחה לתקן את זה, את הכל, לחזור להתחלה? 
אם אני בכלל רוצה לחזור לשם ? 
להתחלה? אם יש דבר כזה בכלל.... 

החיים הם פשוט רצף של טעויות ושינויים שאי אפשר להפסיק, כמו הוריקן גדול שבא והורס ומציב את הבתים מחדש במקומות שונים... 
אבל אלו החיים ואי אפשר להפסיק... 
0 תגובות
שונאת אותך.
15/12/2013 17:36
מישהי שונה אוליי
אני שונאת אותו. 
לא רוצה לראות אותו יותר, לא יכולה. 
נמאס לי מהחרא הזה... מכל הזמן לנסות לסלוח, לקבל. 
אז הנה. אני לא סולחת, לא ממשיכה הלאה. לא רוצה לעשות את זה יותר. לנסות להשלים , לחזור להיות כמו פעם. 
כי מה שהיה פעם לא יחזור יותר. היה נחמד והכל אבל זה הכל. זהו . 
לא יהיה יותר. 
השלמתי עם זה. עם העובדה שכנראה לא נחזור להיות חברים, לא ידידים. סתם אנשים שהכירו פעם. 
ואני לא מצליחה להבין. מה אתה מנסה לעשות? מצד אחד מנסה להיות שוב ולדבר אבל מצד שני מכניס לי בדווקא במקומות שהכי כואבים שרק אתה מכיר. 
אז דייי . בוא נוותר. נפסיק את כל המאמצים הפתטיים האלו ונמשיך הלאה כל אחד לדרכו. 
לא חייבים בכוח. 
וכנראה שהחור שעשינו אחד בשני גדול מידיי ואי אפשר לסתום אותו כל כך בקלות . 
ידעתי שזה הולך להיות קשה. אבל כמה אפשר?? 
אז לך לצבועים שלך. תהנה איתם. לא איכפת לי. 
אני חושבת שדברים כאלו  מעמידים חברות אמיתית במבחן, ואתה יקירי, לא עמדת בו. 
זה לא שאני חושבת שלא היית שם בשבילי, דווקא היית תמיד, אבל שוב, היחסים שלנו לא היו סימטריים בשיט,
ולמה לתת ולתת אם אי אפשר לקבל בחזרה. 
ואז אוליי הייתי עיוורת , במשך 3 שנים ארוכות , אבל עכשיו אני לא , העניים שלי פתוחות לרווחה, ופתאום כל הקסם שלך התפוגג, נעלם לו, ואני לא מוכנה לקבל את כל מה שאתה אומר בשפתיים חתומות. אז כנראה שאנחנו לא בנויים לקשר מכל סוג ודיי. כי אני לא יכולה ככה יותר, לא רוצה ככה. 
חח זה קשה לי להאמין כמה הייתי פתטית, כאילו ברמות. אני לא יכולה לדמיין אותי עכשיו עושה בשבילך את כל הדברים שהייתי עושה. ותאמין לי שניסיתי. אבל זה פשוט לא הולך כשמישהו דורך עלייך שוב ושוב ושוב. 
אני לא מאמינה שקיבלתי אז את כל מה שאמרת כאמת , בלי לפקפק לשניה, את כל הירידות עליי שקיבלתי כי היו כאילו בצחוק, את כל ההטחות שלאט לאט הורידו לי את הביטחון העצמי. 
חחחחחח אני לא מאמינה שאז, כשרק נפרדנו, ייחלתי שאני אהיה מספיק טובה בשבילך ונחזור אבל עכשיו אחרי הבהרות מסוימות בנושא,
אני נסוגה וסולדת מעצם החזרה להיות ידידה שלך וחברה אפילו יותר. אז תהנה מהחיים, מעדר הצבועים העיוורים שלך. כי אני לא חלק מהם יותר. 

5 תגובות
דברים שמזכירים לי אותך
16/11/2013 19:25
מישהי שונה אוליי
דברים שמזכירים לי אותך, שגורמים לי לחשוב עליך, ליפול למערבולת הלא נגמרת של הבדידות, של הדממה. 
let her go, שיר שכל כך אהבתי , עכשיו אני לא מסוגלת לשמוע אותו, מבלי להעלם. 
גרביים בלי תפר, כדורגל, מסי, צבע אדום, גבות, חיים נחמן ביאליק, פסנתר, מחלות, גשם, חומוס, קולה, סטייק עם שוקולד, קאסל, המנטליסט, קצר בחורף, ארוחות שוות שאינלי חלק בהן, פרסי ג'קסון, חח הסרט ההוא שחפרתי לך עליו על הנשים שהפכו לגברים והתחתנו, שאתה לא מבין, שיחות עמוקות, החבר הכי טוב, ההיא, וגם ההיא, ג'אגלינג, גולגול שאתה אל אוהב, חצ'קונים, שפתיים יבשות, אף אדום, סלוטייפ, הדרך הזאתי שאנחנו רבים בה תמיד, עוגיות מושלגות, האוכל של אמא שלי, קורנפלקס, תפוחי אדמה, סלמון, מייקל ג'קסון, אהבה, נייק, מתיחות, כדורים, שקרים, הפיל הצבעוני, ריח של לק. הריח שלך. 
כל אלו מזכירים לי אותך, ואני, ללא תועלת מנסה להתרחק מהם, ללא הצלחה, כיוון שהם רבים מידיי... 
לא מצליחה  ללכת במבוך בין כל אלו, כל הדברים שמזכירים לי אותך, שמחזירים אותי לימים בהם כל הדברים האלו העלו על פניי חיוך וכיף, אהבה ונתינה, ועכשיו רק מזכירים לי את הריק שהשארת במקום שתפסת כל כך הרבה זמן.  
מנסה להתרחק, לשמור מרחק. לא לגעת בלי כוונה במשהו מאלה. ללא כל הצלחה. 
הכרתי אותך טוב מידיי, כל כך הרבה דברים מזוהים לי איתך, מסמלים אותך. ועכשיו מסמלים אובדן ותחושת בדידות . 
אז אני מנסה, ללא תקווה, להתעלם מכל אלו, ולהתרכז באחרים, ומידיי פעם עוצרת להביט, לחשוב, על הדברים האלו, אותם דברים שמזכירים לי אותך.

ואני תוהה לי בסתר ליבי, אם גם לך יש את הדברים שמזכירים לך אותי, שאתה נאחז בהם כזכרונות או מדחיק אותם ומתכחש לרגעים ההם. 
תוהה אם אתה חושב עליי, כשאתה נתקל באותם דברים. וכשאתה נתקל, כי אני יודעת שאתהכן, אם אתה משתדל לסלק את המחשבה מהראש במהירות ולחזור לפרצוף המרוחק הרגיל הזה שלך,  או שאתה עוצר לרגע וחושב על כל הרגעים המדהימים שאלו שלנו ביחד, כל החוויות המשותפות והדברים שמזכירים לנו אחד את השני. 
אתה בסדר איתי רק ליד כולם, עוקצים אחד את השני בלי לשים לב, אני לא נהנית מזה, אתה יודע... 
אתה אומר לי שבסדר, מתלהב מבילוי משותף, אבל כשצריך לממש אתה אומר שלא בא לך ומוותר, מדגיש שלא בגללי אתה רצית, הראת התלהבות. ואני כבר לא מצפה ממך לכלום, שותקת. 
חחח , ואני חשבתי שאני לא רוצה לשקם את הקשר.. 
והחיבוק שלך כל כך אוהב, ואני מחזירה לך אחד כזה, למרות שאני לא מרגישה ככה, עוד מעט נהפוך גם את הדבר האחרון שנשאר אמיתי בניינו למזויף...... 

והבעיה הכי גדולה, היא שאני לא יכולה להיות אני בלי כל הדברים האלו, כפי שאמרתי כבר, מכשעברו השנים הפכנו להיות בעליי תכונות משותפות, שזורים באופיינו. 
ואני.. .מנסה לחפש את עצמי, למצוא את עצמי מחדש, מקווה לעתיד טוב יותר ומאושר יותר, בלי כל הדברים שמזכירים לי אותך שיקבלו משמעות של דברים חדשים.  
0 תגובות
מתה כאן
29/10/2013 18:09
מישהי שונה אוליי
אוףף.... 
הורג אותי . הורג אותי לראות אותו. לעשות כאילו לא איכפת לי . כאילו זה כבר לא חשוב לי. 
לא יכולה יותר. קבעתי שנדבר. אתה ניסית . כנראה, מבלי שהבחנתי. 
רבנו 
השלמנו
רבנו 
השלמנו . 
לא יכולה ככה. לא בנאדם כזה.. 
אמרנו שזהו , לא מוותרים וזהו . אומרים שמשלימים פעם אחרונה. 
הבעיה היא,  שכדי לשמור על ההבטחה הזו, אני לא יכולה ולא מצליחה להתקרב אלייך , מתקשה להרשות לעצמי. אחריי שנכנסת אליי ללב. ופצעת אותו. 
התעלמות . זה החלק הכי כואב. הכי גרוע. אני מנסה לדבר איתך , באילו הכל בסדר, כאלו החודשיים האחרונים מחוקים מראשי. 
אבל פשוט לא מצליחה... לא מצליחה להעלים את זה. לא מצליחה לצחוק איתך ולדבר כמו תמיד. 
שוב... לא מאמינה שעשיתי את הטעות הזו. איבדתי חבר נפש. הדבר הכי גרוע שיכול להיות . האדם שהיה לי הכי חשוב בעולם.

ואתה, מנגד, לא מראה סימנים של חולשה, מחייך אלי את החיוך המזוייף הזה שלך , שאפעם לא קיבלתי, 
ומשאיר אותי לתהות, מה קורה בניינו , אם אני עדיין הבנאדם שהכי חשוב לך , 
פתאום אתה חוזר, חוזר לכל אלו שהתעלמת מהן, שלא עניינו אותך אז, כשהיית האדם שלי. 
אז אני חושבת , אם הן עקפו אותי בסיבוב או שלא , שעדיין נשאר משהו. 
אתה אומר לי שלדעתך עדיין יש שרידים ששווה להציל, ואני , מנסה להאמין , אבל לא תמיד מצליחה ... 
כי הכל הפך לככ קשה... לתקשר, לדבר, לשמור על קשר... 
אז אני תוהה לעצמי אם אני רוצה להשקיע הרבה ככ כדיי לשמר אותו, 
אני מרגישה כאילו אני כבר לא תחת הקסם שלו , הכישוף שקושר את כולם אליו לא משנה מה הוא עושה.. 
אני מגלה, שדווקא אלו שלא שמתי עליהם ככ מדהימים , ומגלה את השיעבוד של כולם אליו , השיפוט. 
אז לא יודעת מה לעשות. מתקשה להשאר קרובה לאור המחשבות האלו. אבל לא רוצה  לאבד אותך , להתרחק. 
כבר איבדתי ככ הרבה פעמים , מעדתי , נפלתי ודיממתי. ללב קשה, המוח אומר לשגת לאחור, הלב לא יודע, לא יודע אם לקבל או לא , המוח לא עוזר, מתנגד בתוקף . 
כי אני יודעת, אני יודעת שאם הייתי מסוגלת להתנהג כאילו הכל רגיל כבר מזמן היינו משתקמים. חברים הכי טובים. ההיא ששנאנו לא הייתה חוזרת וגם לא האהבה הראשונה שלו , הזאתי המוזרה לא גם .. .
וכל אלו זכו בו בגללי, בגלל שלא שמרתי עליו... 
אבל פגעת בי. ככ. ברמות שלא חושבת שאוכל לשכוח . אבל אני ככ רוצה לשכוח, לחזור לשגרה. לחבק אותך, לצחוק איתך , לדבר איתך. 
ואני מתה כאן בלי הדברים האלו. אבל מצד שני מתקשה להביא אותם אליי.... כי אני לא בטוחה שמוכנה להתמודד איתך שוב.. לא בטוחה שזה שווה את זה. 
  
0 תגובות
זהו... זה נגמר
20/10/2013 18:01
מישהי שונה אוליי
זהו .. זה נגמר . 
אין יותר בן זוג, חבר. כי אם זה לא כיף אז למה זה שווה ? 
למה לסבול ... 
זהו . זה נגמר... 
37 יום . 
0 תגובות
לא יכולה עוד
18/10/2013 17:34
מישהי שונה אוליי
לא יכולה עוד. לא מצליחה... לא יודעת מה לעשות. 
אבודה. כבר לא מצחיקה. לא צוחקת . 
אטומה. אי אפשר להכנס. תאמין לי . אתה גם לא רוצה... 
תוהו ובוהו , זה מה שהולך כאן , בתוכי . מחשבות מתנגשות בכל הדפנות ואני לא יכולה. לא יודעת איך להתמודד. משתתקת , נאטמת. 
נהרסת. הרס עצמי. כאב , לא יודעת איך לשחרר, איך להשתחרר... לא  יכולה לתת לעצמי , לא מצליחה. יודעת שזה יהיה הפתרון המושלם. 
אבל כמו הפתרון המושלם של היטלר, זה ממש ממש לא מושלם. 
לא יכולה להאמין נתתי לעצמי להגרר, להגיע לשם. להאמין שיש דבר כזה אהבה מתורה ושאני זכאית לה... 
חיוך פתטי, מובס. לא מאמינה שהייתי ככ טיפשה . זה מה שנראה עכשיו על הפרצוף שלי. 
כבר לא חיוכים אמתיים,  קורנים, מאושרים... 
טיול שנתי, כיף , צחוקים, חוויות, תמונות. כל אלו לא היו לי השנה... 
רק הוא
והיא. 
לא מצליחה להוציא את זה מהראש..... אבל זה קצת צבוע. בחן את עצמך לפני שאתה בוחן אחרים , אמא תמיד אומרת.... 
לא מצליחה לראות עתיד ורוד, מאושר. שלי ושלו. 
אתה ככ קשה אליי... למה ?? למה לתת לי את ההרגשה המגעילה הזאתי, שאני אחרונה, שאני צריכה תרומות ולכן אתה מקדיש לי פעם ב4 שעות 5 דקות... למה אני צריכה לקבל את ההרגשה שאני פחות טובה מהן , פחות חשובה, שאתה יותר, יותר הכל . לא מבינה למה 

אתה חרא חבר. אז אל תאמר לי שאני מאוהבת ברעיון שיש לי חבר. 
זו חרא מערכת יחסים. אז אל תאמר לי שאני אוהבת את העובדה הזאת . שיש לי אחת וגם זה בקושי. 
אני אוהבת אותך . אותך ורק אותך . אז אל תזבל לי בשכל על דברים אחרים . 
לא יודעת אם אתה אוהבת אותי כזוגי או כחברי , איך היית ככ בטוח לפני חודש??? מה גרם לך לפקפק בזה. ?? 
היא. אותה בלונדה מושכת ... מתוסבכת שצריכה את העזרה שלך . 
אבל מה איתי. ? ? מה אם חברה שלך שצריכה אותך יותר מהכל עכשיו?? 
נעלמה? מתה? 
לא... היא פה , 5 מטר ממך , מחבק את ההיא, מלטף אותה, 
ואני כמו סתומה מכבדת את מה שאמרת , כשאמרת שאתה לא יכול לחלוק אותי, שאני יותר מידיי נוגעת הפסקתי... 
לא עשיתי את זה יותר... אז למה אתה עושה לי את זה??? גורם לי להרגיש ככ גרע? 
גם ככה אינלי הערכה עצמית  .. ואתה מכולם אמור להעלות לי אותה .. לא לפגום בה . לא לרסק אותה עוד יורת  לחלקיקים פצפוניים . 
לא לרטש אותה עד שתהפוך אבק. 
אז למה אתה לא עושה את זה.?? למה אתה לא מנסה? למה ההפך? למה ככה ? 
ואני כמו מפגרת לא יכולה להפסיק... לא יכולה לקפוץ מהרכבת הזו... שמובילה להרס עצמי. לאפל. לאיבוד החבר הכי טוב שלי, שבתמימותי, חשבתי שיכול להיות גם החבר שלי.. 

היית ככ מקסים, אוהב, מלטף, מחבק, והראתה לי את זה... 
אז למה עכשיו אתה עושה לי בדיור ההפך?? לוקח את זה ממני ... 

אתה אוהב אותי, לא רוצה להפסיר את המערכת , כי לא יכול לאבד אותי כידידה. 
אז תאמר את זה . 
אתה לא רוצה איתי יחסים. 
אל תגיד שלא.
אל תאמר שההחלטה בידיים שלי. 
לא למדת ? אני תמיד אבחר במה שעושה לי רע...
לא שולטת בזה.. לא מצליחה. 
אתה רואה? אתה תמיד אומר לי שאני לא מביעה את הרגשות שלי, לא אומרת מה אני חושבת ......
אז הנה זה... הסערה הגיעה.... הכל  נשפך........

יש לנו ככ הרבה ריבים . כאילו אתה פשוט רוצה בכוח להפסיק את זה. ואני רק נלחמת ונלחמת ... וזה קשה , ואני לא יכולה. 
זה הרבה, יותר מידיי בשבילי.. 
כולם אומרים לי תחתכי ... הוא לא בשבילך... 
אבל אני לא רוצה... 
אני רוצה להינות מהרגעים האחרונים שאתה שלי... 
כי אם להיות אמיתית. אנחנו לא נחזיק. לא נצליח . זה קשה, ידענו מהתחלה. אבל למה אתה הופך את זה לככ הרבה יותר קשה.?? 

הנה הן הגיעו. הדמעות. אותן דמעות שמופיעות לעיתים ככ רחוקות , ואם זה ככ קרובות בעת האחרונה. 
בגללך בלבד, אפעם לא בכיתי. אז הנה.. גם זה הגיע.. 

אמרת שאפעם לא תתפרץ עליי, שאיתי זה יהיה שונה... שלא תוכל לפגוע בי . 
אז מה אתה עושה???? 
למה ?? 
אתה לא חושב?? לא חושב מה יהיה עוד מעט, אחרי זה ?
אמרת שאתה לא תוכל לעמוד בזה, בזה שאני אתרחק ממך .. 
אז למה אתה מרחיק אותי ??? 

לך. תעבור אליהן.. כל אלו שפתאום רק מוכנות להסתכל עליך ואתה כבר כולך שלהן... 

אז אתה מרשה לעצמך בפרצי עצבים לומר דברים ככ רעים , שלא יכולה לחזור עליהם בראשי... זה רע מידיי, אכזרי מידיי... ואני לא מאמינה שזה יוצא מהפה שלך .. אני נאטמת , ישר.. לא מצליחה לומר דבר. אתה מקבל את זה כ- אוקיי היא ככ אדישה, שלא איכפת לה .. 
איכפת לי . המון, מסתבר שהרבה יותר מאשר לך ... 
אז אתה אומר שאתה מכיר אותי., הכי טוב בעולם , ובדרך כלל אני נוטה להאמין ... אבל אני כבר לא יכולה לשקר לעצמי. 
לומר שיש מישהו שאוהב אותי,באמת , ושטוב לי, שאני מאושרת, שיש לי את החבר הכי טוב בעולם ... 
אתה לא מכיר אותי. אתה לא יודע איך אני פועלת. איך אני מרגישה.... מה קורה לי באותם מצבים.. .
אז אתה אומר שאתה לא יכול לקרוא את המחשבות שלי. אני מבינה אותך.. אבל לא יכולה לדבר עליהם בקול רם .. לא מצליחה. 
מצד שני אתה אמור.. אתה יודע.. להבין אותי בלי לדבר.. 
אבל אתה לא יכול...
אז מה אני יכולה לעשות? להמשיך לחיות ככה ... יודעת שהימים שלנו ביחד ספורים . שאחרי כבר לא יהיה יותר. לא חברות ולא ידידות. שאני לא אוכל להביט בך ... 
כי אני יודעת כמה אני מפגרת ומה הפסדתי...
ולא יהיה לי יותר חבר הכי טוב, ולא חבר, ולא מישהו לצחוק איתו ועליו, לא יהיה לי למי לספר דברים כשממש אצטרך. 
אז אני יודעת שלא אוכל לוותר עלייך , אבל מצד שני לא אוכל להיות איתך.. 
כאיל חלק ככ גדול ממני יעלם .. 

והדבר שהכי מפחיד אותי.. 
זה שאני מתחילה להרגיש שחתיכות מאותו חלק מתחילות להתפורר.... 
 
2 תגובות
סבתא.
06/10/2013 13:23
מישהי שונה אוליי
סבתא שלי, לא יודעת מה הייתי מוכנה לעשות כדיי שתהיי כאן איתי, אף לו לשנייה אחת, תחבקי אותי חזק בזרועותייך ותגידי לי שאת אוהבת אותי,
לא האמנתי איך אוכל להסתדר בלעדייך, בלי קולך האוהב שמודיע לי פעם אחר פעם שאני חשובה לך יותר מכל, 
בלי החיוך הצעיר לנצח והאמירות השטותיות שיש רק לך.

סבתא, אני מתגעגעת. איך אני רוצה שתהיי כאן עכשיו, שתסתכלי עליי בענייך הטובות בגאווה ותאמרי לי כמה גדלתי,
כמה גם את התגעגעת אליי... לספר לי חוויות מלמעלה ולהחזיר את סבא מידיי הרוע.. להרגיע את אמא, לומר לה שיהיה בסדר, לתמוך בדנה, להזכיר לה איך את, את יודע, אני חוששת שהיא שוכחת מי את, מי היית... להצחיק את אבא בשפה המיוחדת שלך, היום הוא כבר לא ככ צוחק וזה חבל...

סבתא, איך הייתי רוצה שתהיי כאן עכשיו, הכל היה אחרת, הייתי רוצה שתתקשרי אליי 6 פעמים ביום ותספרי לי על מה סבא בישל, על העלי מרגולד שהוא כבר לא מכין, על מה שאת מתכננת לעשות לנו מחר כשנבוא, שתשאלי אותי מה איתי, מה שלומי, ובאמת יהיה לך זמן להקשיב לי כמו שלאף אחד כבר אין,,,,, 

סבתא. אני מתגעגעת, אני מתגעגעת להרגשה של הציפייה לחיבוקך כל יום שאני נכנסת מבעד לדלת. לחיבוק הגדול והעוטף שאם הייתי זוכה לו היום היה נמוך למידותיי. 
כן סבתא, תראי, גדלתי, אני כבר לא ילדה קטנה.... גדלתי בדיוק כמו שרצית, כמו שראית את הפוטנציאל, מה לא הייתי עושה כדיי שתהיי כאן, להתגאות בי, על זה שאני חכמה, לא מוותרת, על זה שעברתי את המבחן במתמטיקה, על זה שאני מתנדבת בקהילה (למרות שלעולם לא אוכל להגיע לרמות שלך) על זה שאני ילדה טובה, שיש אנשים שאוהבים אותי.... 
את יודעת... תמיד היו דברים שאמא ואבא לא הבינו, ואת, בתפקיד הסבתא והחברה הכי טובה שלי היית יודעת בדיוק מה לומר... לתת טיפ, עצה. 
אני לא יכולה לתאר כמה זה חסר לי.. כמה הייתי שמחה עכשיו לפתוח את כל ליבי אלייך, בלי שתשפטי, ולשמוע את התשובה המעמיקה והחסרת טאקט שלך.. 

סבתא. אני מתגעגעת. אני מתגעגעת אלייך, אל הדאגה הבלתי פוסקת ואל כל הסביבה שלך, שפתאום שאת שם הכל ער יותר,אנרגטי ושמח יותר, אני מתגעגעת אל סבא, אל במבה הכלבה, אל המפתח והמחזיק מפתחות שעשיתי לך במיוחד מחרוזים למחסן, לעץ התותים הארוכים, שרק אצלכם אהבתי, אל העובדה שיש לנו מפתח לשער ואפילו לדלת, אל המיטה והבובות והבובה של החתן והכלה פינגווינים שתמיד הייתה שמה... אלייך משחקת איתנו... אל החולצה התכלת עם הציורים והאיורים שאהבת כל כך, אל הסנדלים-כפכפים של הזקנים שנעלת תמיד, אל השיער הדליל והשחור תמיד, אל הכוסות והכלים הרב פעמיים שלא התעצלת לשטוף. אל משחקי הטאץ' בשבת בבוקר והחוקים החדשים שנוספו בכל משחק, אל הכל, אל האווירה, ההילה שמסביבך... 

סבתא, אני אוהבת אותך, המון. איך השארת אותי פה לבד, עזבת ככה בלי להפרד? אני זוכרת את אותם ימים, הראשונים שאחריי, חלפו עליי כמו חלום ערפל, אני זוכרת בכי. אמא בוכה, אני בוכה, אבא בלי חיוך ביום הולדת, אני זוכרת את דנה הקטנה, בלי כל כך מושג מה קרה, לאן נעלמה לה הסבתא שכל כך אהבה, אני זוכרת את יואב, שבור מבפנים, את רינת, מנסה לעזור, ואת סבא, בעלך שאהב אותך ככ פשוט אבוד, כאילו לא מבין מה קרה, לאן נעלמה אהבת חיו שהכיר מגיל ככ צעיר, שלא ידע איך זה בלעדייה, מה הוא יעשה עכשיו? לאיזה כיוון יפנה? בלי אותה אחת שכוונה אותו כל חיו...

סבתא,  אני זוכרת שראיתי אותך שוכבת בבית החולים, לא בהכרה, אי זוכרת שבאנו, דנה ציירה לך ציור והניחה אותו מולך על מעקה הרגליים של המיטה, שכשתתעוררי, יהיה הדבר הראשון שתראי, 
אני זוכרת את אמא, משדלת אותי לחבק אותך, לדבר איתך כאילו שזה יעזור, ואני. ילדה קטנה, פחדתי, כי לא היית שמה. לא הבנתי מה עושה גופת סבתא שלי שאהבתי הכי בעולם, שוכבת לה חסרת צבע על מיטה בחדר אפור, למה היא לא מגיבה, מבחינתי, זו לא הייתה סבתא, סבתא מזל שלי, תהיתי לאן היא הלכה, אולי ייצאה להפסקה ועוד מעט תחזור, חיכיתי שתחזרי סבתא, אבל זה לא קרה. 
לא חיבקת אותך, סירבתי לגעת בגופך הרדום , עכשיו, במבט לאחור אני מתחרטת על זה, אבל אז, פשוט לא הרגשתי שזה נכון, לא הרגשתי שזו סבתא...

אני זוכרת, שאחרי שהלכת, אחרי השבעה, אחרי שהכל נרגע, שקלטתי שאין יותר סבתא, לא תהיה. שהפסקת להתקיים.
סירבתי להתמודד עם העובדה שלא הספקנו להפרד, סבתא, יש ככ הרבה דברים שהייתי אומרת לך... ואת היית אומרת לי לקחת את זה בקלות, סבתא, אני זוכרת שבמשך שבתות רבות שבאנו להיות עם סבא, הייתי הולכת לחדר השינה שלך, לשעבר, וכותבת לך מכתבי פרידה, עשרות מכתבים, הייתי כותבת וזורקת, מקווה שבזמן שאת למעלה את מסתכלת עליי, וקוראת אותם. 

אני זוכרת ששנה וחצי אחרי, הייתי מסוגלת לחשוב עלייך בלי לבכות.

שנתיים. כבר הצלחתי לדבר על זה בלי להישבר.

שלוש. כבר לא השתנקתי שדיברתי עליך. 
מצאתי שיטה, ניתוק רגשי, להגיד בלי לחשוב, בלי להיזכר בתחושה של האובדן, של החלק שבי שחסר פתאום, כשאני נכנסת הביתה שלכם יום אחריי שהלכת, ומייחלת לאותו חיבוק ענק שלא בא. אז הבנתי. לא יהיה עוד. 
ניתוק רגשי. זה הסוד. 
מידיי פעם סבתא, לא אוכל לשקר, שלא הצלחתי להיות חזקה והשתנקתי, מידיי פעם סבתא, שאני לא מצליחה להיות חזקה, עוברים עליי ימים רעים.. שאני רק חושבת עלייך, על מה שיכול היה להיות, על הכל... 
ומידיי פעם, פשוט יש לי צורך לחיבוק ממך, לאיזו שיחת טלפון מלמעלה, לאיזה צעקה אחת או שתיים שלך לסבא, שיתעורר כבר מהחלום שהוא חי בו, לתמיכה באמא, לאיזו בדיחה טובה... 

אחרי 4 שנים סיגלתי לעצמי איזו מחשבה שאת בטח יושבת עכשיו מימינו של אלוהים ומשחקת לו בראש, משגעת אותו, מצחיקה אותו, מייעצת לו.. פשוט.. סבתא.. 

5 שנים,  ולא הצלחתי להביא את עצמי אל הקבר שלך, סבתא, אני יודעת שאת לא שם, אני יודעת שזה רק הגוף שלבשת, הגוף החם והנעים שחיבק אותי בכל העצמה, ועכשיו הוא עירום לו מתחת לחול, אכול תולעים... לא יכולה להתמודד עם זה...
אבל מצד שני, חמש שנים אחריי ואני לא מצליחה לדבר איתך בקול רם, אני נוטה להאמין שאת מקשיבה למחשבות ליבי, ולכן, אני מדברת איתך במוחי, אבל לפעמים שאני מבקשת ממך משהו, בכל ליבי, אני חושבת שאני צריכה לומר לך את זה בקול רם, לומר לך שאני אוהבת אותך... 
אבל אני פשוט לא יכולה. לא מצליחה. הדמעות יורדות ויורדות כלום לא יוצא מהפה, כי אני יודעת שאת כבר לא כאן.

אז עכשיו, מה אני יכולה לעשות? רק להמשיך, להמשיך לעשות כמיטב יכולתי, להמשיך לחיות, להמשיך לעבור כל יום ויום,
להצליח, לרצות את אמא ואבא, לרצות את עצמי, לדבר איתך לפעמים, כי אני אפעם לא שוכחת, להפסיק להאשים את סבא בבחירות שהוא עשה, 
לאהוב את דנה, 
ולהעמיד פנים שאני הנכדה המושלמת שאני מקריאה ברכה שלא אני כתבתי לאיש שאני בקושי מכירה וקורא  לעצמו סבא שלי. 

אוהבת אותך הכי בעולם תמיד
מפחדת שאתחיל לשכוח...  
 
2 תגובות
ואלו הם חיי, רגע.. מי אני??
18/09/2013 17:27
מישהי שונה אוליי
אני כבר לא יודעת מי אני , מי זה ששולט בגוף שלי . ככ הרבה השתנה מהפעם האחרונה שכתבתי. 
אי השתנתי. העולם סביבי השתנה . 
אני כבר לא טובה. לא תמימה. לא יודעת לאן אני הולכת . לא קולטת. לא קולטת לאיזה מצב נפלתי. כמה הפעם ההיא, הראשונה שנסחפתי, השפיעה על הכל . 
אני מרגישה כמו חרא. פסולת אנושית. איך הגעתי לכאן? איך נתתי לזה להדרדר ככ????? 
חשבתי שאני חזקה, לוחמת . יודעת ומוכנה להפסיק תמיד לפני שאאבד את העקרונות , את הדרך שלפייה אני חיה. 
והדבר הכי גרוע זה שאני מצפה ממישהו שיציל אותי. מחכה שיבוא ויטלטל אותי ויאמר " מה עובר עלייך?!? תראי לאן הגעת! מה עשית!" אבל אפחד לא יודע , לא רואה, כולם בולעים את השקרים בעניים עצומות, סומכים עליי. לא מטילים ספק. 
הם בטוחים שאני טובה, תמימה. חזקה , יודעת טוב ורע. אבל אני לא. 
לא יודעת מה לעשות, עכשיו כבר עמוק בתוך. ודווקא שאני הכי עמוק בחרא. כולם חושבים שזה עבר, שהכל בסדר, שהים שב להיות שטוח. 
אבל הוא לא. מתחת לפני המים הכל גועש. בתוכי.
אני אומרת לעצמי, היום זה נגמר. היום אני מפסיקה. יודעת מה תהיה התוצאה אם זה יתגלה. אבל לא יכולה לעמוד מפניו. בפני הצחוק המלא ביטחון, הזחוח. העניים הצרות והעמוקות שמביטות בי בתאווה. הלשון המלקקת את השפתיים בתובעניות . לא יכולה לעמוד בזה. 
הוא הרס לי הכל  ,כתש ולקח, הרס לי חברויות והשמיד לי רגשות . אבל אני לא יכולה. לא יודעת למה אני נמשכת לרע, אבל כבר מזמן הפסקתי להלחם בזה. אני לא יכולה , זה חזק ממני. 
אז ככה אני מתגלגלת לי במורד הגבעה. מהר מהר ויותר מהר. 
משחקת אותה החברה הנאמנה והתמימה , הביישנית, האחת שלא יכולה לעמוד בנשיקה. לא מצליחה בלי להסיט את המבט. אבל האמת היא , שזה לא בגלל שאני מפחדת , אלא בגלל שאני לא יכולה לעשות לו את זה. לאחד שפתח את ליבו לפניי, שאוהב אותי יותר מאת עצמו, שהיה מוכן לעשות הכל למעני... לקחתי את ההצעה שלו כי חששתי שלא יווכל לחזור אליי כחבר הכי טוב בלי זה. כי חששתי לאבד, רציתי לאהוב אותו, ואני עדיין רוצה, לאהוב מיששהו שבאמת טוב בשבילי . שאוהב אוית ולעולם לא יפגע. ואני , בלי שידע. פוגעת בנקודה הכי רגישה שלו . בעיקרון שהוא הכי מכבד. לא ציפיתי לזה מעצמי. לא חשבתי שאני יכולה.. והנה אני מוכיחה לעצמי שכן. שאני לא טובה כמו שחשבתי... 
פתאום הכל נפל עלי, כל האהבה הזו, אחרי תקופת יובש ככ ארוכה.... לא יודעת איך להתמודד עם ככ הרבה אהבה. אז אני עושה מה שאני עושה הכי טוב, הורסת אותה. משליכה מעליי. 
לא יודעת כמה זמן יעבור עד שהוא יגלה, אבל זו רק שאלה של זמן. ואני יודעת שכשזה יקרה אני לא אוכל להמשיך.. אני אמות, אתמוטט .. 
אבל זה מגיע לי. אני לא יכולה לרחם על עצמי.... איך הפכתי לכזו??? למי שהכי הייתי בטוחה שלא... לזונה ההיא, לכלבה שעושה את זה מאחורי הגב. .. של החברה שלו ועוד מאחורי הגב של החבר שלך , זה שאוהב אותך באמת... ממתי אני כזו?? זו שמסתכנת , שככ רוצה לחוות , שמוכנה להסתכן בחרם , בלהפוך להיות זרה, בשם רע ובהשמצה. בהרס דעת החברה עליי, במכות מהחברה שלו. שמוכנה לפגוע בככ הרבה אנשים. והכל בשביל מה??? בשביל רכמה רגעים מתוקים. של מיניות, של אתגר, של כיף ועוצמתיות שלא משנה מה החבר שלי יעשה, הוא לא יצליח לגרום לי לככ הרבה הנאה.. ואנימנסה להסביר, ומנסה ללמד, אבל הוא לא מצליח להשתוות אליו. אל הפאק באדי שלי.. . 
ועכשיו הכל נרגע, הוא בחול , אני בארץ. יכולה לבלות עם החבר בלי שיחשוד , שלי שיפגע שאני עם האחר... 
עז אז זה היה ככ קל ... בלי רגשות , בלי אהבה. רק מיניות וחרמנות שנשכח כבר אחר כך .  ואז.. שניה לפני שהוא עוזב, נוסע לחול, בין נשיקה לנשיקה וגניחה לגניחה הוא אומר לי " כן. הדבר שהסתרתי ולא הייתי מוכן לומר זה... אני אוהב אותך" 
וככה זה נגמר.. בלי סיום. בלי סוף . אני לא יודעת מה לעשות . ככה תלויה באויר . בלי אפחד לפרוק..... בלי מישהו לשתף... אם אני אשתף ידעו הכל... ואם לא אתפוצץ.. אז הנה אני שוב נשענת בכם , קוראים יקרים , שבטח כבר לא ממש אוהבים אותי או חושבים שאני אמיצה. אבל אני כבר לא יודעת מה לעשות. לא יכולה יותר לשמור בפנים... כל הרגשות האלו שמציפים בבום ... בלי התראה. את הילדה שלא אהבה לעולם.. שלא יודעת איך ומה..... מה היא רוצה , אם אהבה מתוקה או אפלה... 
יש לו חברה, אתם יודעים....  אז איך אתה יכול לאהוב אותי? לאהוב 2 בנות , 2 טיפוסים...  לומר לי שאני הכל ... ואני יודעת איך אתה שאתה משקר. ואתה לא. והלב דופק והאנרגיות בשמיים ..... ו... אתה אוהב אותי... 

והוא המתוק, היפה כמו בובה, זה שרציתי ככ הרבה זמן.... איך אתה נזכר עכשיו? באמצע כל הבלאגן .... באמצע הדרמה... נופל עליי משמיים.. אתה שחקן , אתה יודע? כל כך הרבה זמן אני מחכה, יושבת וחושבת ומתחבטת עם עצמי אם אתה כן או לא , ואתה לא משדר כלום ... לא מראה דבר... עד שאתה נופל עליי. ואני לא יכולה לסרב, למה שרציתי תמיד, שקינאתי באחרות .. .אז למה עכשיו ? 

אני הולכת לאיבוד... אז לאו דווקא " גבר הולך לאיבוד..." 
4 תגובות
מכורה לאהבה.
05/09/2013 23:02
מישהי שונה אוליי
פעם ראיתי סרט. סרט דקומנטרי על אנשים שמכורים לאהבה. מסתבר שיש דבר כזה... התמכרות לאהבה. לאו דווקא לאהבה עצמה אלא יותר לרעיון של אהבה. הרעיון שיש מישהו שמקבל אותך בלי תנאים. מישהו שלא איכפת לו מהחסרונות שלך. מישהו שרוצה אותך אצלו בידיו. לא משנה מה. 
עד כדיי כך שהוא אל מוכן להניח לזה.. לתת לדברים לקרות מעצמם... 
אני חושבת שאני כזו... 
הכרתי מישהו. חמוד ונחמד שגרם לי לשכוח מכל האחרים. אבל אני והחומות המפגרות שלי לא נתנו לו להכנס. לא יכולתי להפתח. אזמה עושים ?
אמרתי לו שיש לי טראומות , הוא אמר שהוא מבין. אמרתי לו שזה לא הוא, זו אני , והוא אמר טוב די מספיק.. 
אז למה  ? למה אני לא יכולה לעזוב את זה ? להמשיך הלאה? 
אמרו לי שהוא על סמים , שהוא מעשן ושותה, שיש לו חברה, ואני , פטית מעצם היותי אני, לא האמנתי לאלו, כי הוא אמר לי אחרת, אז זה היה בסדר. 
גיליתי שהחלק עם החברה נכון, ושהשאר סתם שמועות. אז למה אתה ככה? למה לשגע אותי ?למה לנסות לבגוד? 
רק עכשיו אני מבינה, אני מבינה כמה החומות שלי הגנו עליי הפעם. פעם אחת ויחידה, מנעו ממני לעשות מעשה נורא. 
אז תודה לכןחומות שלי, למרות שאשמח אם תעזבו , על זה שהצלתם אותי מזה, מלהיות שבחורה השניה, זאת שבסוד. 
אבל מאז אני יכולה להפסיק לחשוב, מה אם כן ? והאם זה היה יכול להיות כל כך נורא? 
הוא היה כזה מקסים ושונה והבין  . וזו הסיבה שאני לא יכולה להפסיק לחשוב, עליי , עליו, על מה שהוא חשב. 
זה נגמר. מבחינתו. לא מעניין אותו עוד ידידה לאוסף, הוא זיהה את הפוטנציאל ואני הרחקתי אותו. זה טוב. אבל זה רע. 
אני לא יכולתי לשאת את ההרגשה אם הייתי עוזרת לו לבגוד. אבל ברור שהוא עושה את זה עם מישהי אחרת. 
אני לא יכולה לשאת את הרגשה שעוד אחד חמק מידיי. בגללי . ורק בגללי. 
אז הנה אני חצויה , מחולקת ל2.. לא יודעת מה לעשות. מפחדת שחמקה ממני ההזדמנות , אבל מהצד השני, יודעת שעשיתי את המעשה הנכון. 
ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. מתחרפנת לי כאן . ממש כמו מכורה לאהבה. 
4 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »